תוֹכֶן
הוצג על ידי: טורבונומי
ש:
מדוע מישהו יכול להשתמש בגישה N + 1 לאשכול?
ת:
יתירות N + 1 או N + 1 היא מושג פופולרי בווירטואליזציה של רשת ובעיצוב ארכיטקטורות IT. חברות בדרך כלל משתמשות בתכנון זה כדי לספק גיבוי יעיל או להבטיח תפעול מערכת חלק עם נקודת כשל אחת.
השם "N + 1" מסמן תהליך שבאמצעותו מהנדסים כוללים מגוון של צמתים מתפקדים באשכול, ואז מוסיפים אחד נוסף, כך שאם יש נקודת כישלון יחידה, היחידה הנוספת היחידה הזו יכולה לעמוד בפער. ניתן לקרוא לתהליך זה גם יתירות "פעילה / פסיבית" או "המתנה".
חברות משתמשות בתכנון N + 1 כדי לוודא שאם שרת או מחשב וירטואלי אחד נכשל, המערכת לא תהיה מושפעת. עם זאת, התפתח דיון רב יותר האם יתירות N + 1 מספיקה למערכת נתונה. יש את ההמלצה נגד לנסות ולתת גישה בגודל אחד מתאים לכל אחד כשמתן יתירות לזמינות גבוהה. מקצוענים בתחום ה- IT מבינים גם כי ככל שלקוח מחמיר עם דרישות זמינות גבוהות, כך דרושה יתירות רבה יותר.
בתגובה לפילוסופיה זו, המהנדסים סיפקו דברים כמו N + X + Y, בהם נוספים משאבים רבים למערכת כדי לוודא שאפילו כשל רב-נקודות אינו משפיע על פעולות. שיקול מיוחד נוסף הוא גודל כל מכונה או צומת וירטואלי באשכול - לדוגמה, אם VM יחיד הוא 100 ג'יגה-בייט והאחרים הם מתחת ל- 50 ג'יגה-בייט, גישה N + 1 לא תבטיח פונקציונליות אם אותו VM גדול יותר נפגע.
באופן כללי, N + 1 הוא פשוט כלי וגישה לניהול משאבים כמו מעבד וזיכרון בכל סביבה משותפת כמו אשכול רשת. זה מוערך על יעילותו ויעילותו במערכת IT מסוימת בהתאם להקצאת המשאבים וההגדרה הכוללת.